החלטה בתיק ע"מ 1904/13

הרקע

לפי כתב האישום שהוגש נגד המשיב, ביום 19/7/13, בחברון, בעת שעברו לידו מר בן-ציון גפשטיין (המתלונן) ובנו בן ה-9, המשיב ירק על הבן. בתגובה דחף המתלונן את המשיב. כשהחל המשיב להתרחק מן המקום רדפו אחריו המתלונן וחייל שנכח בסמוך לו. המשיב הרים שתי אבנים והשליך אותן לעבר הרודפים אחריו. אחת האבנים פגעה בפניו של המתלונן וגרמה לו פציעה ודימום.

התביעה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבית המשפט הצבאי יהודה, דחה כב' השופט שרון קינן את הבקשה והורה על שחרורו של המשיב בהפקדת ערבות של 5,000 ש"ח, וחתימה של אביו על ערבות בסך 5,000 ש"ח. בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי אמנם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, והמעשה המסוכן של המשיב יכול היה להסתיים בתוצאה חמורה עוד יותר, אך אין מדובר במעשה מתוכנן מראש אלא בהיגררות לאלימות, שהחלה במעשה קל יחסית. כיוון שהמשיב בן 17 ועברו נקי, וכיוון שאביו הרשים את בית המשפט כמי שמסוגל להשגיח על בנו, ובהתחשב בקרבתו של עיד אל פיטר ראה כב' השופט קינן לנכון להסתפק בחלופת מעצר.

התביעה הצבאית הגישה ערר על ההחלטה.

טיעוני הצדדים

בדיון בפניי טען התובע המלומד, כי מעשהו של המשיב מלמד על מסוכנות, שלא ניתן להתגבר עליה בחלופת מעצר. המשיב הוא שהתגרה במתלונן בכך שירק על בנו, וההסלמה באלימות הייתה באשמתו. המשיב הוסיף חטא על פשע בכך שהשליך אבן מטווח קצר, ופגע בפניו של המתלונן. הפגיעה גרמה פציעה והצריכה טיפול רפואי ותפרים. המשיב כבר אינו ילד ומוחזק כמי שמודע לסיכון שביידוי אבן מטווח קצר, בלא תלות בגודל האבן המושלכת. המשיב לא נטל אחריות למעשהו ואף לא הביע חרטה, אלא הכחיש את עצם מעורבותו במעשה. על כן אין דרך להיות בטוחים שלא יחזור על מעשהו, אם לא יוחזק במעצר. לשאלתי השיב התובע, כי לא יהיה די במעצר בית, כיוון שאביו של המשיב הוא צלם, שאינו שוהה בביתו כל העת, ואינו יכול להשגיח על בנו ברציפות.

מנגד, טען הסנגור הנכבד כי בנוסף לקושי מסוים בראיות, הנוגע לטעות אפשרית בזיהוי המשיב, אין הצדקה למעצר עד תום ההליכים. הרקע למעשה הוא יחסים מתוחים והתגרות הדדית בין היהודים לפלסטינים בחברון. המשיב תלמיד תיכון, שבשנה הבאה יעבור בחינות בגרות. הוא גר בשכונה רגישה אך לא היה מעורב במעשי אלימות עד כה. אביו עובד כצלם עבור ארגון "בצלם" ומוכר בשכונה כגורם ממתן ומרגיע. האב יכול להשגיח על המשיב ולמנוע כל חשש לאלימות מצידו. ההגנה הביעה נכונות להחמיר את תנאי השחרור, ולעמוד גם במעצר בית אצל קרובי משפחה של המשיב.  

במהלך הדיון שמעתי גם את דבריו של מר יצחק מגרפתה, שהביע נכונות להיות ערב להתייצבותו של המשיב למשפטו. לדבריו, הוא מתגורר בשכונה סמוך למשפחת המשיב, ומכיר את המשיב ואת אביו כמי שממתנים את האווירה המתוחה והאלימה השוררת בה, אשר נוצרת במידה רבה גם באשמת ישראלים המתגרים בפלסטינים.

דיון והכרעה

לא ראיתי מקום להרחיב בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מספקת להרשעה. בית המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות המספיקות לשלב זה, וההגנה לא הגישה ערר על קביעה זו. בדיון אמנם טען הסנגור בחצי-פה כי היו פגמים בחקירה, בכך שלא בוצעו מסדרי זיהוי חיים למשיב, אך הוא לא העמיק בעניין זה, והמחלוקת המרכזית הייתה בשאלת קיומן של עילת מעצר וחלופת מעצר.

למרות זאת, עיינתי בחומר הראיות ומצאתי כי המשיב מופלל ומזוהה על ידי המתלונן, ועל ידי חיילים שנכחו במקום. גם תושבת המקום, שצילמה חלק מן האירוע, זיהתה את המשיב בהקלטת וידאו שצילמה, כמי שנכח במקום יחד עם אביו. המשיב ואביו מוסרים גרסה מכחישה, אך קושרים את המשיב למקום האירוע. לאור זאת גם אני סבור כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

המעשה שמיוחס למשיב חמור ומסוכן, ואני מסכים עם התביעה כי הוא מלמד שבמשיב טמון סיכון לאלימות ולנזק. אמנם האמרות שבתיק והעדויות בפניי מלמדות שהאווירה בשכונה המדוברת רוויה שנאה ואלימות הדדית, בין הישראלים לבין הפלסטינים הגרים במקום. אך הרלוונטי לענייננו הוא, שבמקרה זה לפי הראיות הקיימות, המשיב הוא שיזם את הפרובוקציה שהתדרדרה לאלימות ולפציעה. מעשיו של המשיב מהווים אפוא עילה למעצרו.

עם זאת, אין מדובר במסוכנות במידה כה חמורה, השוללת מראש את הצורך לשקול חלופת מעצר.

לאחר שקראתי בעיון את החלטתו ואת נימוקיו של בית המשפט קמא, לא מצאתי בהם טעות שצריכה לשלול את שחרורו של המשיב. כב' השופט קינן ציין בצדק, כי המשיב אמנם עשה מעשה פסול שהתדרדר לאלימות ופציעה, אך הוא לא תכנן אותו מראש. על כן עניינו של המשיב חמור פחות ומלמד על מסוכנות פחותה מזו שנשקפת ממי שיוצא מלכתחילה בכוונה להשליך אבנים לעבר כוחות צבא או לעבר מכוניות נוסעות.

בהיעדר חובה בדיני האזור להגיש לבית המשפט  תסקיר מעצר על המשיב והרקע שלו, נכון עשה כב' השופט קינן כשאסף מן הראיות ומאנשים שנכחו בדיון פרטים על משפחתו של המשיב ועל סביבתו. המשקל שנתן לאופיו של האב ולאפשרות שישגיח על בנו, לעברו הנקי של המשיב ולהיותו קטין - נראה נכון בעיניי. גם ההתחשבות ב-עיד אל פיטר המתקרב, אינה שיקול זר, אם כי משקלו נמוך יחסית, ולא היה בו כשלעצמו להטות את הכף לו היו הנסיבות האחרות חמורות יותר.  

לאור כל זאת, לא יהיה נכון לשלול את שחרורו של המשיב מן המעצר. אך אני סבור כי התנאים שקבע כב' השופט קמא אינם מספיקים - לא לשם הרתעת המשיב מלשוב ולהפר את הסדר בשכונה, ולא לשם הבטחת התייצבותו למשפט. לכן ראיתי לנכון לשנות מעט את תנאי השחרור.

המשיב יוכל להשתחרר ממעצר בתנאים הבאים:

א.      הפקדת ערבות בסך 7,500 ש"ח, להבטחת מילוי תנאי השחרור.

ב.      שהיה ב"מעצר בית" מלא בבית אביו של המשיב, בהשגחה רצופה של אביו או של קרוב משפחה בגיר אחר. המשיב יהיה רשאי לצאת מן הבית רק לשם הליכה לבית הספר ובחזרה ממנו בדרך הקצרה ביותר, הגעה לדיוני בית המשפט, או קבלת טיפול רפואי.